מוניקה

צריכה ללכת לבית חולים פסיכיאטרי , כי יותר לא אחזיק מעמד . " ועל כך ענתה אמי : " אם אחת מאתנו , אז אני אלך . " אשפזתי אותה בבית חולים פסיכיאטרי . הצוות היה נעים ואמא הייתה רגועה . ואז התברר שלאמא יש שתי אפשרויות , כל אחת גרועה מהשנייה : או לשמור על זיכרונה ולעולם להיות תקועה באושוויץ – או לא לזכור כלום . אמי בחרה בשכחה . זה נראה לי כמוצא טוב יותר . לא בהכרח . לאמי היו רגעי בהירות . אז הייתי מפסיקה להיות האמא שלה והיא הייתה חוזרת להיות אמי . באחד מהרגעים האלו שאלתי : " איך זה לא לזכור כלום ? " – " זה כאילו לעמוד בתוך מסדרון חשוך וחלקלק , ואת חייבת ללכת קדימה , אך אין לך מושג איך ומתי לצעוד את הצעד הבא . " היו לה אז מענים עם דימויים ויזואליים נהדרים . ובאשר לשחרור מהפחד , אז מאד נעים לא לפחד . ולא צריך להתפייט , זה לא בגלל הסבא שמעולם לא הכרתי . המוצא שלי שגילית , העשיר אותי . עד עכשיו ידעתי שמלבדי , לכולם בארץ הזאת יש דם כחול . שאני היחידה " סלק וחיטה " . סבי מצד אמי היה אלכוהוליסט גמור . הוא יכול היה להרשות לעצמו להיות כזה כיוון שעבד בבנק והשתכר , לפני המלחמה , 600 זלוטי לחודש . הוא בא ...  To the book