הדימוי, הקול והעד: האסתטיקה והאתיקה של השחזור בקולנוע התיעודי הישראלי העכשווי

רז יוסף ויערה עוזרי הסרט הישראלי עדות ( שלומי אלקבץ , 2011 ) נפתח בסיקוונס ארוך של שביל החוצה חורשת עצים בנוף כפרי נטול סממני התיישבות . מרחוק אנחנו מבחינים באישה שהולכת בשביל ומתקרבת בהיסוס לקראתנו . היא נעצרת ומישירה מבט למצלמה , כלומר אל הצופה , ואומרת : " אני גרה בכפר אל פונדוק . יש לי אחד עשר ילדים . שישה מהם בני פחות מחמש עשרה . אני עובדת בניקיון בתים בג ‘ לג ‘ וליה ובכפר קאסם . בעלי לא עובד " . בסצנה זו , השחקנית רונית אלקבץ מגלמת את דמותה של אזרחית פלסטינית מהגדה המערבית , מפרנסת יחידה של משפחה גדולה , הנאלצת לעבור מדי יום את הגבול לישראל באופן לא חוקי לצורך עבודתה . אלקבץ משחזרת את עדותה של האישה הפלסטינית ומספרת על אירוע שבו נתפסה על ידי שוטרים ישראלים של משמר הגבול בזמן שניסתה לשוב לכפרה בתום יום העבודה . השוטרים קיללו אותה והיכו אותה עד שנזקקה לטיפול רפואי . ברגע מסוים במהלך העדות , המצלמה חותכת לשוט נגדי ( , ( counter - shot שאמור להראות לצופים אל מי היא מסתכלת ואל מי היא מפנה את עדותה . אולם השוט הנגדי ריק מאדם ונראה בו רק המשך השביל השומם , שעה שקול עדותה של האישה הפלסטי...  To the book