א. היות בתוך דימוי

בפרק הקודם עמדנו על היותה של בשורת הפתיחות כוח פנימי אשר מניע את המודרניות על ענפיה הצומחים . את הפתיחות הגדרנו כתשוקה אל המסתורין וכהתכוונות של ה " היות " אל הנמצא מעבר לגבולו , זה אשר מספק מעין אישור פנימי רפלקטיבי ל " היות " כמבט וכמגע . תשוקה זו אינה מכוונת להרחבה או לצמצום של גבול ה " היות " , אלא מבטאת כמיהה להוויה מלאה , שלמה ועשירה יותר . ההשתוקקות הזו מובעת בשפת האסתטיקה , אולם שפה זו גובלת בשפת האתיקה , מסכנת אותה ומעמיקה את הקשרה . השפה האסתטית מגמישה את השפה האתית , והאחרונה מרסנת ו " מדייקת " את הראשונה . כמו כן עמדנו על כך שהפתיחות אינה זהה לאותנטיות , כי חסרים בה הביטחון הפנימי וההחלטיות המתלווים לשאיפה להגשמתה של חירות פנימית מוחלטת . עוד ראינו כי הפתיחות גובלת באהבה ובשפת האינטימיות : הופעתה של הפתיחות מסכנת את אלו , ובד בבד מעמיקה את מרחבן הפנימי ומעשירה את תוכנן . עד עתה התעלמנו מבעיה יסודית בדיון על אודות הפתיחות . בעת בחינת ה " היות " כזירת ההוויה התודעתית הפרטית , הוויה המתאפיינת בהתכוונות אל הדברים שמעבר לגבולה , תפסנו את ההוויה הפרטית כמבט וכמגע , כלומר כישות " ...  To the book