א. פיצול כמצב זמני של הרוח

התודעה המפוצלת של האדם בימינו , שניסינו לתארה בפרק הקודם , היא התבנית אשר מצמיחה ומעצבת ערכים ומגמות בעולם המתחדש . האדם בימינו יודע לדבר בשפת האידאות שירש מאבותיו , אך בד בבד גם יודע לבטא ( בדרך כלל טוב יותר מאשר הוריו ) את תכונותיו האישיות הנבדלות . הניגוד הזה שבין האידאה הכללית לבין החוויה הקיומית האישית עשוי להיות פורה , כיוון שהוא מונע " התבצרות " חולנית והרסנית שלנו באחד משני הקצוות המנוגדים . אולם בד בבד הוא מייצר משבר רוחני וגורם לתחושה קשה של אובדן דרך . לכאורה מצב זה רצוי ( הוא עשוי להפחית את הסיכויים לעיצובו של אדם פנאטי , חד - ממדי וצר אופקים ) , אולם פעמים רבות התוצאה הפוכה לגמרי . באין תקווה לרוח גדולה שתסחף את החברה האנושית , בדרך כלל מרצם וכישרונם של אנשים מנותבים אל הגשמת החלקי והפרגמנטרי . מוטיב זה מאפיין מקרים קיצוניים דוגמת בן מהגרים הפועל בהשראת סיסמאות של ארגון דאעש , או מקרים פרוזאיים דוגמת צעיר בן טובים המגביל את עצמו לתפריט טבעוני . במובן הזה דומה כי יש מכנה צורני משותף בין אופן ההתגייסות לאידאה מסוימת של גאולת העולם ( באמצעות שימוש בכפייה ובאלימות ) לבין אופן ...  To the book