דפוס החשיבה האידאולוגי , דפוס התואם להפליא את אידאל הנאורות , היה למתווך אפקטיבי בין התאוריה לבין התחום הפוליטי - ציבורי . ההתמקדות ברעיון " העתיד " הצליחה לנתק ציבורים שלמים מכבליו המשעבדים של " העבר " ולגייס אותם לפעולה דינמית לשינוי מצבם . האדם החדש היה ליצור המניע את גלגלי ההיסטוריה במו ידיו . אולם בד בבד עם התעצמותו של התהליך הזה ( והדרמות הפוליטיות שהוא ייצר ) , החל לנקר החשש כי הנאורות מבטיחה לאדם דבר מה אשר היא אינה רשאית להבטיח אותו וגם אינה יכולה להגשימו בכליה שלה . קולות ההיסטוריה שנשמעו היו זעקותיו של האדם לחירות , ועל אלה רעיון הנאורות התבונית פרס את חסותו . אולם האם חסות רעיונית ופוליטית זו אכן ביטאה הבנה נכוחה של משמעות החירות שהפרט הממשי צמא לה ? האם אפשר לתאר נכוחה את משמעה של זו באמצעות אידאה כללית משותפת של " טבע האדם " ? " כל אדם " הוא בן חורין מעצם טבעו , אולם ההגדרה " כל אדם " היא הפשטה בלבד אשר אין בה ראייה מספקת של החיים האנושיים בממשותם , על הקשריהם ומעגליהם . קושי זה חושף את מגבלותיו של דפוס החשיבה האידאולוגי : הוא מוכרח לבסס את מטרותיו על דמותו של " אדם " אוב...
To the book