כאבים

מאז המייל ההוא של רותי על הקמת הקבוצה , אני הולכת וכותבת כל הזמן . בראש , במכונית , גם בקפה על הבוקר . הכניסה לחבורה הזו , שכותבת סיפורים אישיים אמיתיים על ועדות המחקר , מכניסה אותי ללופ חדש . פתאום יש לגיטימציה לכתוב את הסיפור , מותר להתרווח בו , מותר לספר סיפור שהוא גם מקצועי וגם ספרותי . הריקוד הזה בין הליטרלי למטפורי מרחיב את הנשמה , ובכל זאת הוא מהודק כמתחייב מסיפור מקצועי . זה נעים , אני חושבת לעצמי , לכתוב על התחלות . נעים עוד יותר לכתוב על הצלחות . על הקמה , על הצמחה , על פיתוח . להצביע על תהליכים שקרמו עור וגידים , זה זורם , יש מה להראות . אבל יש גם אכזבות , כישלונות , קשיים ומתחים . על אלו לא כל כך כותבים . לא נעים . בשיחה עם חברתי הטובה היא אומרת לי , " זה נורא להסתכסך כל הזמן על רקע מקצועי , קשה להעיר כל הזמן על איכות הכתיבה של אחרים , על טיבן של הצעות מחקר שמגיעות לוועדה , " ועוד מקשה עליי ואומרת , " אני כבר כמעט עם חצי מהם בקושי מדברת , " ומוסיפה , " איך את עושה את זה ? " ואני עונה לה : " כמוך , לא תמיד בהצלחה מרובה . " בו - זמנית אני חושבת על הפנים הנפגעות של העמיתים , ע...  To the book