מקומה של הנחמה בתפיסתו של פול ריקר

בתהליך החיפוש אחר משמעותה של האבהות הבוגרת התעמקתי בכתביו של הפילוסוף פול ריקר . בלב דיון פילוסופי בהיבטים אתיים של העצמי ( Ricoeur , 1992 ) עושה ריקר אתנחתה מפתיעה ומפתח " מדיטציה " מכמירת לב , שהיא בעצם קינה על בנו אוליבייה , שמת בנסיבות טרגיות . מיקומה של מדיטציה אינטימית זו בטקסט פילוסופי רחב יריעה מעניקה עוצמה מיתית לטרגדיה אישית . ריקר מבטא את אבלו על ידי יצירת זיקה בין התמודדות עם סבל לבין תפיסת תפקיד האב כדמות מנחמת . מכיוון שבראיונות עם מורי המורים באה לידי ביטוי זיקה ברורה בין חוויות ההורות לחוויות של כאב ואובדן , חשתי שבתובנה שהוא מפתח בדבר חשיבותה של הנחמה בכינון תפיסת האבהות הבוגרת , ובהאדרתה , יש משום אמירה רלוונטית למחקרי . אמירה זו מבטאת נקודת ראות שלא מצאתי כמותה בספרות המקצועית . היא חושפת פן עמוק ובלתי מדובר בתפיסת ההכשרה להוראה , ומוסיפה רובד ערכי ורעיוני בניתוח יחסם של המדריכים הפדגוגיים כלפי מודרכיהם . יש לציין כי רובד זה נחשף במצבים נדירים יחסית , שבהם מורי המורים חשים בנוח לספר בגילוי לב ובפתיחות חוויות מחייהם האישיים והמקצועיים . פרק זה הוא גם עבורי מעין אתנחתה...  To the book