פרק עשירי מנהגי הפטירה

א . הגסיסה והשמירה על המת . 1 ׳כיון שנטה אדם למות , אין רשאין להיפרד ממנו׳ , והטעם : ׳כדי שלא תצא נפשו והוא יחידי׳ . ועוד טעם : שלא ׳ימות בעגמת נפש מפני שהנפש משתוממת בשעה שהיא יוצאה מן הגוף׳ , וסימנך : ׳ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו׳ . . 2 ליד הגוסס ניצבים משמרות של חברה קדישא ושל המשפחה וקוראים תהלים . . 3 יש וברגעים המתארכים של הגסיסה קוראים ׳שיר השירים׳ במנגינה שקוראים בה כל ערב שבת , סמל למועד הקרב ובא שבו הנפטר הצדיק הולך לעולם הבא כחתן ההולך לקראת הכלה , היא השכינה , עמה יתייחד וישמח בחלקו עם הצדיקים היושבים בגן עדן ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה . ב . סמוך למיתתו של זקן וכשר – ׳תוסף רוחם יגועון׳ . 1 הרגעים הסמוכים לפטירתו של אדם כשר וזכאי הם שעה קלה של גדלות ותוספת כוח רוחני לנפטר . על שעה זו נאמר : ׳תסף רוחם יגועון׳ . ברגעים אלו מתווסף כוח רוחני לנפטר , ורוח עילאית שורה עליו ורואה מראות רוחניים . 1 שו״ע יו״ד , סימן שלט , סעיף ד . 2 אורחות חיים , הלכות אבל , אות ד . 3 תהלים מט , י – יא . כן המנהג בשאר קהילות מרוקו ( נתיבות המערב , עמ׳ שה סעיף ז ) . 4 כך נ...  To the book