בין לילה לבוקר – בלשון רבים

בשני שירים מ 1948 חזרה לאה גולדברג אל הנושא ה״אובססיבי״ של התחלפות הלילה בבוקר מואר , והפעם – בלשון ״אנחנו״ . כפי שמתברר בוודאות בשיר אחד מבין השניים ( שיר א מתוך המחזור ״על הדברים הפשוטים״ ) , לשון ״אנחנו״ מכוונת להצביע בו על שניים – גבר ואישה . האישה היא הדוברת , ופעמיים במהלך השיר היא מפצירה בגבר : ״אל תביט״ . בפעם הראשונה הקריאה מנומקת : ״אל תביט לאחור : שם שנים ומתים״ . ובשנייה הקריאה היא בחזקת תזכורת : ״אל תביט בצלה של דמותי הכושלת / בוא , עצם את עיניך לרגע וזכר / שכתוב , בין היתר , בספר קהלת , / כי מתוק האור״ . נתבונן בשני בתיו הראשונים של השיר ( מתוך שלושה ) : חלומנו בהול , ערותנו נכנעת , אל תביט לאחור : שם שנים ומתים . אך כל בקר ובקר עולים בבלי דעת מתהומו של הליל הדברים הפשוטים . הם שבים בקר בקר , כעין נפקחת , טהורים וצלולים בהכרח קיומם , וסמוכים וצמודים ליגון ולפחד , הם חיים ונושמים לתמם . הדוברת מעמידה כניגודים מובלעים את ״תהומו של הליל״ ואת ״הדברים הפשוטים״ העולים מתוכו ״כל בקר ובקר״ . שתי צורות קיום עולות ומצטיירות מתוך הדברים : הקיום הלילי , שבו כנרמז , שולטים היגון והפח...  To the book