״כָּל עֲבָרֵךְ נִרְאֶה לָךְ / נֵר שֶׁכָּבָה בְּפָנָס״ – אנטיגונה וסולוויג

כעשור אחרי כן , בתשי״ט , מתפרסמים השירים ״סולויג״ ו״אנטיגונה״ . הם מתייחדים בכך ששתי הדמויות הנשיות שבכותרותיהם הן נמענות השירים – אין הן הדוברות ואין דוברים עליהן , כבשאר השירים שנזכרו כאן . טוביה ריבנר , במונוגרפיה שלו על לאה גולדברג , גורס כי ״בכך מודגשת סבילותן בבחינת שתיקתו של נושא השירים״ . הדבר נכון אולי בנוגע לסולוויג , הנתונה כבר בטקסט המקור ( פר גינט לאיבסן ) כדמות פסיבית שכל תכליתה ציפייה לשובו של 20 שירים , כרך ב , עמ ' . 154 21 דבר הפועלת , אדר א תשי״ט , פברואר . 1959 22 על המשמר , אלול תשי״ט , ספטמבר . 1959 23 ריבנר , , 1980 עמ ' . 173 אהובה , אולם אנטיגונה ידועה כזכור כדמות אקטיבית , הנופלת קרבן לנסיבות דווקא בגין פעילותה . מדוע מצאה המחברת אפוא לשוות לה תדמית שתוקה וסבילה כל כך ? דומה כי ניתן להציע הסבר אחר להיותן של שתי הדמויות הללו נמענות דווקא . שני השירים מתאפיינים בנימה הרזיגנטיבית , נימת ההשלמה , העולה מהם . ״אנטיגונה״ פותח ב״נסי לישן . עכשיו נסי לנוח . / זה כך . זה כך . זה כל אשר הבטח״ . ומסתיים ב״הגשם לא יבוא . הכל קרה . / עכשיו נסי לחיות בלי סערה״ . ב״סולויג״ א...  To the book