בחירתו הקונקרטית הבסיסית של אדם בחייו , המקבילה לבחירה המטפיזית בין היות מי או היות מה , היא הבחירה בין אהבה ופחד . אף היא פועל יוצא של הדיאלוג בו מצוי ( בוחר ) אדם : אני - אתה או אני - לז , כפי שכבר הוסבר בפרק ד ' . שם גם טענתי להיותו של העולם ישות רוחנית והראיתי את חשיבותה של הבנה זו בבסיס ההשקפה הדיאלוגית . בהתאם לכך , בחירתו של אדם באהבה , דהיינו היותו בזיקה ( אני - אתה ) , פירושה חיים של אחדות בין גוף ונפש , בהם הגוף , הגשמי , הינו הגשמת הרוח , הבחירה הממומשת מבין אינסוף אפשרויותיה של הנפש החופשית . ביחס זה מתבטאת האהבה בגוף כתשוקה . לעומת זאת , הבחירה בפחד , בדיאלוג אני - לז , משמעה ניתוקו של הגוף מן הנפש , המתבטא בתאווה . אגב , למרבה הצער רובה של הרפואה עדיין מתייחס אל הגוף במנותק מן הנפש . כמכונה שיש לתקנה . ואילו הנפש נתפסת במחקר המדעי כתוצר לוואי של המוח , היפוך גמור של תפיסת העולם המוצגת כאן , ובה גם המוח הוא כמובן ביטויה הגופני של הנפש , הגשמת הנשמה , ולא להיפך . ולא רק המוח כי אם כל הגוף , כשם שכל הגוף חווה מוזיקה ולא רק המוח . כחלק מהיותו של כלל החומר התגשמותה של הרוח . ב...
To the book