עוד אהוב הכוכב , כמו לטף במו כף . כמו יחסר בה משאת , בחופנת אלול . אור כאוב הכוכב , בכור אחיו , המקף תמהון תכלת תשושה , מתכסה בתבלול . כך שוקע היכל ההבנים ממרום . הוא בלי הלם מוקם ובלי ש שר ינוב . אור עד אבן ימוך לשכך מערם , לשון העץ חלקה ; הזריחה והנאום — אל כפה , הנגרת שלמה עם אתיק מול אתיק מהבהב — גלתו בה כובש . לו ישבנו , רעים , בינותם ונעתיק בינתם שחרכה בדממה כבאש ! ואחר לו עצמנו עצמנו , כנוף ו תרקו עצמיו בנאהבים , בנעימים — עד ירח יקר ויחיד לקונו , כגביע ההוא בצקלון בנימין . גוף עצור בנימים צל בדשא ישרה , יפקח להקשיב עם גבעול מתעות , איך לילות חזקים מזעקים אל תשרי , עם חשון וכסלו הם יגאו בטבת . הם יגעו בתבל , בגאות , הפושטים , הנושאים במשאת למשתים עגמים . כה יגה מבטם בעד ריסי הפשתים , בצמאם הארך , המבעית אגמים ! הם זורעים את זרעם ערפל והיבול פורץ גבה וגבול , יתאבך במערות , במרואת יסתבך . על כתפים יובאו עננים בוערים , סוערי צמרות . ירתע המסע הבציר — הטללים מסבכם אז נושרים , בם הסער ילקט . קורותינו גלויים , קירותינו תלולים , גופותינו תלואים מול ברזל ודלקות . מול דלקה ! מול ברזל ! ה...
To the book