|
|
עת ערפל קפדן חובש את ) יודופורם , צמר ) הארבה — מתגעגע ליבשת כמי שהזניח אהובה . אף יהגה : הנה אחזורה , ד כרי איטיבה בעתיד — כל כך גופך ארקע בהורה למען תזכרי אותי ! יש גמול לכל , תדעי מה חסן שלא לרואת משכת צבר , מהד גלים אטום בנחשת בשבי מצפן והדבה . וכשרגלו בחוף דורכת כאלו לכדו הפח : עוד מתנודד וכבר דורך את נימי לבו ההפכפך , וכמו שלשלת שנתקה יש ילכדנה מחדש , כך משרך לו הפנדקה אל רוח ים בריח יי " ש . פני מלצרית , זו המצלקת יפות הלילה להפליא ; קוסמת לו ירך מוצקת המהבהבה בע פ לים . — אין זאת , שלא בכדי סר הנה , — הן זוהי ! זוהי אדמה עד שפולחת הסירנה חזה החם של הדממה . כל עוד עונה בת קול נבהלת מיער או מכפר שלו , — אל רשא תרנים חיה זוחלת להשתלב , להשתלהב . למודת בגידות וחטא בוטח ספינה הביאה מהרחק גו מגשם , בשום , קודח להתפרק , להתפרק אל חיק נמל - - על יצוע תכלת ענק רחב גרם עוד נוחר , וכבר שושבין , הים החל את מרוצתו . לא התאחר ! תרצ "ח ) " גזית " , כרך ב , חוברת ח - ט )
To the book |
|
|