משורר הצחוק (שישים שנה למות אוֹנוֹרֶה דוֹמיֶה)

דבר , תוספת ערב , י " ח בשבט תרצ " ט , , 7 . 2 . 1939 עמ ' 6 א לדמעה יש טעם ואטימות . אפשר למשש אותה , לשקול אותה , לראותה - הדמעה איננה מופשטת , איננה מתנדפת בטרם שהרגישו בה . לא כן הצחוק ובת הצחוק ; הנה האיר רגע את פניו של האדם , צליל נשמע באוויר , עבר ואיננו - לא נתפס , לא נשאר ממנו דבר . על כן קל יותר למסור לדורות ודורות את העגום , הטרגי , הבוכה ומתייפח מאשר את הצחוק , את אותו האור המבדיל בין אדם לבהמה . הצחוק מטבע ברייתו זמני , לוקלי , מותנה - המציאות יותר מן הצער . כי צערו של האדם נאחז לעתים קרובות בערכים גדולים , הלכי הנפש הליריים תלויים לעתים בעובדות נצחיות - הצחוק הוא על פי רוב פרי המצב , המצב הרגעי שבו נמצא האדם . ההומור מטבע ברייתו - אקטואלי . ולכן קשה כל כך עבודת האמן ההומוריסט , הנושא את יצירתו מדור דור - הרי המצבים משתנים תמיד . עליו להפוך את המצב לערך קיים , כדי שיצירתו תזכה לנצח . יש לנו דוגמאות קלאסיות בהירות למדי - הטרגדיה היוונית . ניקח למשל את אדיפוס . נושאה הוא גורל האדם , האהבה והמוות - והרי זה חוזר לעולם . כנגד זה אצל אריסטופנס , בהעננים או הציפורים , הנושא הוא ז...  To the book