פסיקה בת זמננו לאור גישות עתיקות בעניינה של תורה שבעל פה, או: נקודות ארכימדיות וחללים בהלכה

ברכיהו ליפשיץ אל תשמע בני אל מוסר אב ולתורת אם אל אזן תט . כי מוסר אב הוא " קו לקו ... " ותורת אם " לאט לאט ... " וסופת אביב דוברה כן : הקשיבה , איש , לשיר הבן . דוד שמעוני , 1922 עיקר ענייני בדברים שלהלן הוא לעגן את מה שנהוג לכנות : המתח והניגוד בין " פסיקה חרדית " ל " פסיקה ציונית - דתית " בתפיסות יסוד של מהות ההלכה . הלכה היא דבר פסוק . היהודי מחויב לנהוג לפי הדבר הפסוק על פי הדין היהודי . לפעמים שיקול דעתו שלו הוא המכריע בפסיקה זו ; לפעמים הפוסק הוא הרב שהוא קיבל על עצמו ( לעניין מסוים או לכל עניין . אבל לא הכול יודעים לפסוק דין ולא הכול מוסמכים לכך ); לפעמים הפוסק הוא בית הדין שלפניו התברר הדין , באונס או מרצון . בעת שהיה בית הדין הגדול בירושלים , ממנו יצאה הוראה לכל ישראל , והכול חויבו לנהוג ולפסוק כהוראותיו . עם זאת , כל פסיקה , גם של בית הדין הגדול , נתונה לערעור ולשינוי . לא על כל התנהגות חל החוק ; לא כל מה שכתוב בתורה מחייב לפי פשוטו ; לא כל מה שאמרו 1 ראו ברכיהו ליפשיץ , משפט ופעולה , עמ ' , 93 והערה 2 שם . זו איננה ההגדרה המקובלת לפי הצעותיו של בעל הערוך , ערך " הלך " . ורא...  To the book