|
|
בכל מקום שבו קיים משטר כפייתי , קיימת העמדת פנים . תרצה ( אמא לשניים בגילי השלושים וסבתא ) : אני עושה . אני מצלצלת , אני דואגת , אני כמובן חרדה , אני שואלת , אני מתעניינת , אני מבקרת , מזמינה בחגים ועושה את כל הפוזה הזאת של המשפחה , את כל התיאטרון הזה - אבל זה לא , זה לא מדבר אליי . כשאני נוסעת לבקר את הנכדים , יש לי קשר איתם , אבל זה לא ממש מעניין אותי . זה לא אני . אני אומרת - נו , מתי זה ייגמר . לחזור למיטה עם הספר . זה יותר מעניין אותי . לחזור לראות איזה סרט טוב , להקשיב לאיזה תוכנית ברדיו - זה יותר מדבר אליי , זה יותר אני . לעבוד בגינה , לגרף את העלים בחצר זה יותר אני . עד היום . עתליה ( אמא לשלושה בגילי העשרה והעשרים ) : הבת שלי , פתאום מתחשק לה לבוא אז היא מתקשרת ובאה , ותמיד , אני לא כולי מתפרצת : " וואי , איזה יופי , איזה כיף , אני כבר נורא - נורא מתגעגעת ורוצה לראות אותך " - אין , אין זה לא ... אז אני מנסה לעשות איזושהי הצגה כאילו , אבל זה לא . אפילו להציג אני לא מצליחה . נעמי ( אמא לשניים בגילי הארבעים וסבתא ) : אני עושה דברים נורמטיביים - למשל כל שבוע הם מגיעים אליי ואני עו...
To the book |
|
|