|
|
לפני שנים רבות , ברשימת ביקורת על תרגום " פאוסט " לגתה בידי יצחק כפכפי ( , ( 1975 תרגום שהיה אז חדש ( בינתיים יצא תרגום חדש יותר , זה של ניצה בן ‑ ארי ) , ציטטתי מסה על גתה מפרי עטו של המסאי והפילוסוף הספרדי אורטגה אי גאסט . " נותרה רק דרך אחת להציל קלסיקון " , כותב אורטגה על גתה , "והיא לוותר על ההערצה כלפיו ולהשתמש בו לישועתנו ‑ אנו - כלומר , להרפות מן הקלאסיציזם שלו , לקרב אותו אלינו , לעשות אותו לבן ‑ זמננו , להפעיל שוב את פעימות לבו באמצעות עירוי דם מעורקינו שלנו , שהמרכיבים שלו הם תשוקותינו ובעיותינו אנו " . גתה הוא מקרה מיוחד . הקלאסיות של חלק משיריו - לא כולם - מוטלת כרחיים על צווארי מי שמנסה לתרגם אותו , אולי בגלל תכונות מסוימות של הגרמנית , שמה שנראה בה חגיגי הופך למנופח ומה שנראה בה עממי הופך לאווילי כשהוא מועבר לשפה אחרת . אבל דבריו של אורטגה חלים בעצם על כל טקסט קלאסי המועמד לתרגום . אין ספק שכל קלאסיקה , מעצם מעמדה הקלאסי , זקוקה לעירוי דם מעורקיו של המתרגם , או בלשון פחות מטפורית , לשימוש בלשון זמנו ‑ שלו , או לפחות באלמנטים מלשון זמנו , שיזרימו חיים בלתי ‑ אמצעיים במה ש...
To the book |
|
|