|
|
בוויכוח המתוקשר בין הארכיון הגרמני במרבאך ובין הספרייה הלאומית שלנו , או בין הגברות הופה ובין הפטריוטיזם שלנו - ויכוח שעניינו כידוע למי שייך עיזבונו של מקס ברוד - שכחו לשאול את פי בעל השמחה עצמו , את פרנץ קפקא . לא שאפשר לשאול את פיו : גם הוא וגם מי שהביא במזוודה את כתבי ידו ארצה , הלוא הוא מקס ברוד , הלכו לעולמם מזמן . אבל אם ברוד טרח לסחוב את המזוודה לארץ ישראל ולהישאר כאן שלושים שנה עד יום מותו , ומכאן שקשה לפקפק בציונותו ובשייכותו לכאן , לא הוא הדין באיש שבמזוודה . האיש שהוא הנושא האמיתי של המריבה , מגדולי ‑ הגדולים של ספרות המאה העשרים ומי שעיצב מאין כמוהו את עולמנו הפנימי - שייכותו לארץ הזאת עומדת לדעתי בסימן שאלה גדול . ואני לא מתכוון לצד המשפטי . למה בדיוק התכוון ברוד בצוואתו : זה עניין לעורכי דין , לאותה עדת פונקציונרים שבוראים אצל קפקא את מכונת החוק . אלא כוונתי לעמדתו של קפקא עצמו בשאלת היהדות והציונות , עמדה מורכבת וטעונת סכסוכים עם עצמו , נמשכת ונרתעת , מתפעלת ומואסת , וניזונה בסופו של דבר מעצם הכפילות הבלתי ‑ נפתרת הזאת . שהרי מצד אחד יומניו ומכתביו של קפקא מעידים על עיסו...
To the book |
|
|