|
|
האדם חושב לפעמים מחשבות מוזרות . עלה בדעתי , למשל , שיש שירים - ודווקא מן הטובים - שמשאירים את עצמם מאחור , שלא מרשים להישאר בגבולם , שדורשים לנטוש אותם וללכת למקום אחר . ויש שירים - לאו דווקא טובים - שעוצרים אותך ואומרים : אני מקסים , אני מספיק לעצמי , הבט בי . תמיד שאלתי את עצמי , למשל , למה אני אוהב כל כך את השיר " הדייג " של ויליאם בטלר ייטס , לא משיריו הידועים או המצוטטים ביותר : אף כי עיני עוד רואות את האיש המנמש בהרים הולך למקום אפר בבגדי קונמרה אפרים להטיל פתיונות עם שחר , כבר עברו ימים הרבה מיום שדמינתי לי ככה איש חכם ופשוט זה . כל היום הישרתי מבט אל תקות לבי - מה משמע לכתב לבני עמי , למציאות עצמה : האיש המת שאהבתי , החיים שנפשי מתעבת , מוג ‑ הלב היושב על כסאו , השחצן ואין מכהה בו , הנבל היוצא נקי אם תשואות שכורים סביביו , השנון שבדיחה בפיו המכונת לערב ‑ רב , האיש הפקח הצועק כמקיון לנקר עינים , האיש החכם המכה , אמנות המכית אפים . כשנה מאותו היום , מבוז לקהל הזה , עלה לפני פתאם והתחלתי הוזה איש מנמש פנים בבד קונמרה אפר , עולה ומטפס למקום שם קצף על סלע שחר , ונטית אמת ידו השומטת...
To the book |
|
|