|
|
שורות שפשרן לעתים סתום לחלוטין . ואף על פי כן , אותו מקרה מוזר שקרה לי אומר דרשני . הנה עמדתי על טעותי והבנתי כינים לוהטים מה הם , ובכל זאת המשיכו לבעור לנגד עיני . רוצה לומר : אולי הדרישה שאנחנו מעמידים לפני הקורא המשכיל , שיאמץ לו פרספקטיבה היסטורית ויתעלם ממשמעויות מודרניות ובלתי ‑ רלוונטיות , היא דרישה לא ריאליסטית ? אולי הדרישה לקצץ את תגובתנו לממדים שיהלמו איזו כוונה רחוקה - לקטוע דווקא מה שחי ותוסס בהיענותנו הבלתי ‑ אמצעית לכתוב - אולי היא דרישה נואלת ? דרישה נכונה ולמדנית , ודאי , אבל גם נואלת , משום שפשוט אין דבר כזה . הקונוטציות העכשוויות של המילים לא יתמחקו בין שנרצה ובין שנמאן . ושוב התעוררו בי הרהורים דומים למקרא שיר עז של המקובל אברהם אבולעפיה " הן העם תמך " ( עמ ' . ( 417 באותו שיר נאמר על כוחו של העט שהוא " נורא ואיום " : מילים כדרבנות , שכוחן בשביל הקורא בן ‑ ימינו דווקא באידיומטיות הישירה שלהן . על מה לא נאמר שהוא נורא ואיום ? על הכול - החל בכניסה למערב ביירות וכלה בעוגת גבינה . והנה כרמי מתרגם Fearful " " and awesome is the power of the pen וכרמי צודק . הנורא והאיום ...
To the book |
|
|