ג. מיתוס, דימוי ומציאות בתפיסתו העצמית של הרב קוק כצדיק

כשנשמה גדולה הולכת ומתעלה , הרי היא מטבעת חותם של אצילות , של טוהר וגדולה עליונה , על כל ההויה . זהו יסוד החזיון של צדיק יסוד עולם . נקודה פנימית היא הנשמה הצלולה והרוממה , כל הנשמות כולן וכל מעשיהן , כל כוחות היש וכל גילויי החיים , הולכים הם רק לשכלל את הוייתה . העולם מחוסר הוא מגמה כל זמן שאין נשמה עליונה זורחת בו . וכיון שהיא באה , ומאירה באור יקרתה , הרי העולם משתכלל , ושמים וארץ שמחים כשמחת יצירתם [ א , תתל ] . הגדרת הצדיק בתור " נקודה פנימית " לא הייתה רעיון מקורי של הרב קוק , והרעיון כבר הועלה בניסוח דומה אצל ר ' נחמן מברסלב . לפי ר ' נחמן , הצדיק הוא " נקודה כללית של כל ישראל , שהכל צריכין לקבל מתחלה מהצדיק " . פייקאז ' , שעמד על רעיון " הנקודה הפנימית " אצל ר ' נחמן , הזכיר עוד מקור שבו באה לידי ביטוי תפיסת הצדיק בתור " נקודה פנימית " : " חשיבותה המיוחדת של נקודת הצדיק מוטעמת בדברי ר ' נחמן גם במאמר אחר בספר ' ליקוטי מוהר " ן ' , שבו נקבע על סמך קשר אסוציאטיבי לדברי הזוהר , כי הצדיק הוא בבחינת נקודה פנימית , שבת , מקור השראה רוחנית לישראל , שהם בחינת ששת ימי המעשה – עיגולים מס...  To the book