ט. ברלין

הגסה ויהלום ענק לזרת ידו הימנית . וגרתה מתג , בנעצה בי את עיניה המנומרות : " מה תאמר עליו ? האין הוא נחמד ? " " נחמד מאוד ! " עניתיה הכרחית . " והוא ציוני כמותך . " " מאושר אני , ידידתי . " " והוא מוכן להזניח את קווקז ולהעביר את הונו לירושלים . " " ברצינות ? " שאלתיה . " ואז יחד נבלה את חיינו שם , האין הדבר נפלא ? " " בוודאי ... בוודאי ... " הבלעתי את תשובתי . אז תיגש אלי , ותלחץ את ידי עד כדי פריקת אצבעותיה אחת - אחת : " . auf Wiedersehen " " להתראות ! " 275 " . In Jerusalem " " בירושלים , אמן ! " סיימתי ואברח . ירחים עברו ורק אחת ידענו , כי הוריה לא רצו בו , ביהודי הזה , בשום פנים . הם היו , למראית עין , נחמדים , נאורים , חופשיים , דרוריים . אבל בפנים לבם הבהבה כבר אז הנגד - שמיות לכל כיעורה , ובנם הבכור היה מדגיש את הדבר גלויות אפילו בפני : " אני שונא את היהודים , " הצהיר לי פעם , " לא רק בשל עצמם , אלא גם על גזלם מאיתנו את בבת עינינו , את גרתה שלנו . " " לו לפחות נישאה לך , " העירה האם .  To the book