ד. בכובע פריזאי גדול

מאמי לאמא בשנה הראשונה לאחר מות אמי , בשנת השלושים לחייה , דומה היה כי נזרקתי לתהום אינסוף . מסביבי נתהווה חלל ריק . בימים הראשונים לאחר מותה , הייתי עומד בכל תוקף בדרישתי לישון לרגלי מיטתה הריקה . ובאישון הלילה הייתי מתגנב לתוכה , כהרגלי בהיותי פעוט , מחבק את המיטה היקרה , כאילו אני מגפף את גופה החם של אמי , והיא ממטירה נשיקותיה על ראשי , מצחי ולחיי . פעם צעקתי בקול רם כל כך מתוך המיטה , כשחלמתי כי הנה עומדים לגזול את אמי ממני , ואני נאחז בה בכל כוחי ואיני נותן לנגוע בה , עד שנתעוררה זקנתי , שהיתה מתנמנמת גם היא באותו חדר , קפצה כמטורפת בכל החדר ותקרא : " בלהות ! בלהות מילאו את החדר ! " אז קיפל אבי את המיטה , והרחיקה ממקומה על אפי ועל זעמי . דודי , דוד יודילביץ ' , הסיעני אל ראשון לציון , כדי להוציאני קצת מאווירת האבל של בית הורי . ואמנם שם שקטה רוחי לזמן קצר , אם כי גם שם הייתי מתעורר בלילות ונכנס לחדר הדוד אשר היה מכבדי התנומה , ורעייתו ציפורה היתה מכניסה אותי למיטתו של בנה יפת בן הארבע , ומטפחת בידיה את שנינו עד שנרדמנו . לא , לא יכולתי להינחם . לא יכולתי להשלים עם העובדה המרה , כי...  To the book