|
|
ביום הראשון של שנת הלימודים הגיעה אביטל לבית הספר . כדרכם של ילדים במעמד היום הראשון של כיתה א ' גם היא צהלה ושמחה . היא נשאה על גבה ילקוט הגדול כמעט פי שניים או אפילו פי שלושה ממנה , וצעדה לאורך המסדרון בצעדים נמרצים כמי שכבר "מרגישה בבית " ולא כמי שרק מתחילה תקופה חדשה . הילדה היתה יוצאת דופן מהרבה בחינות , ומשכה את תשומת לבם של רוב הסובבים אותה . תוך ימים ספורים הפכה ל " אייקון " של חברת הילדים , גדולים וקטנים כאחד . בהפסקות היתה מוקפת ילדים וילדות , בייחוד ילדות גדולות שנמשכו אליה בשל היותה קטנטונת , " בובתית " . בעיני צופה מן הצד היתה זו תמונה של התאקלמות מהירה . אך באחד מאותם ימים ראשונים של שנת הלימודים , בשעה שישבתי בפגישת עבודה עם שוש , מנהלת בית הספר , נשמעה נקישה קלה על דלת חדרה , בקושי נשמעת . בפתח עמדה אביטל במלוא קומתה הקטנה . מבלי להמתין שהמנהלת תפנה אליה , פתחה ואמרה בטון אסרטיבי שלא תאם את גודלה ולא את גילה : " המנהלת , תקשיבי , באתי לדבר איתך על בעיה שיש לי . נמאס לי ! את מבינה ? פשוט נמאס לי ! " אביטל הגבירה את קולה לאט - לאט : " המנהלת , קשה לי . את מבינה ? ממש קשה ...
To the book |
|
|