"את האמנת בי"

כמו בפעמים הקודמות , שוב קרה שבטרם התחלתי לחפש עבודה אחרת , העבודה האחרת מצאה אותי . באחד מביקוריה של מפקחת בית הספר בקרוואן שבו לימדתי את הילדים בכפר אדומים , היא סיפרה לי שמתפנה התפקיד של רכזת החינוך המיוחד בבית הספר " שדי חמד" במעלה אדומים . היא האיצה בי לקחת את התפקיד ושמחה עד מאוד כשהשבתי לה בחיוב . האמת היא שקצת חששתי מן המעבר , ובייחוד מגודל התפקיד . עד אז עסקתי בתפקידי הוראה בלבד , והפעם היה מדובר גם בריכוז ובארגון של צוות , בליווי ובהדרכה . מצד אחד תחושה של התחדשות ואתגר , ומצד שני חשש מפני הלא נודע . בחודשים שקדמו לעצם המעבר , חששות התגנבו לא פעם למחשבותי . לא הייתי חסרת ביטחון והכרתי ביכולותי בתחום המקצועי , אבל כמו לפני כל דבר חדש , קצת " רעד לי הפופיק " . באחת השבתות לפני פתיחת שנת הלימודים פגשתי על השביל ביישוב הקטן שבו אני גרה מישהי שעבדה כסייעת ב " שדי חמד " . " שמעתי שאת באה לעבוד איתנו ... מקווה שתצליחי , רק תדעי שאת נכנסת לנעליים גדולות ! " זה היה חסר לי ! תוספת לחששותי . הכרתי את מי שעבדה כרכזת המרכז הטיפולי בביה " ס , ואמנם לא ידעתי מהי בדיוק מידת הנעליים שלה , אך ...  To the book