משה דוד הר תגובתם של חכמים לשנאת־ישראל בעולם ההלניסטי־הרומי

א מצינו במדרש : אמר רבי פנחס : עובדא הוה בתרתין נשין זניין באשקלון , דהויין מתכתשן דא עם . דא . אמרה חדא לחברתה , דהויין מתכתשן דא . עם דא : לית . את אזלא מהכא , דחזיין אפיך כיהודיאתא — לא שרי ולא שביק לך . לבתר יומין איתרצית דא לדא . אמר לה : על כולא שרי ושביק ליד , אלא על דאמרת לי : חזיין אפיך כיהודיאתא — לא שרי ולא שביק לד ( אמר רבי פנחס ו מעשה היה בשתי השים זונות באשקלון , שהיו מתכתשות זו עם זו . אמרה אחת לחברתה , שהיל מתכתשות זו עם זו ו אין את הולכת מבאן , שנראות פנייך כיהודיות — איני סולחת ואיני מוחלת לך . לאחר זמן נתרצו זו לזו . אמרה לה : על הכל סולחת ומוחלת אני לך , אלא על שאמרת לי : נראות פנייך כיהודיות — איני סולחת ואיני מוחלת לך ) . העוקץ המאלף שבסיפור המעשה הוא , שלא נתפרש בו אם באמת מדובר ביהודיה או שמא לא היתד . זו אלא נוכרית , שנעלבה מן ההשמצה , שפרצופה כשל יהודיה . אולם יש ראיות הרבה , שיהודי היה כינוי מעליב . ונסתפק כאן באחת בלבד — סירובם של אספםיינוס וטיטוס , לאחר דיכוי המרד הגדול ונצחונם ביהודה , לקבל את תואר הכבוד . iudaicus שכן בניגוד לתארים אחרים , כגון _, African...  To the book