פרידה, או: שאלתה של תאיר

אחרי ארבע - עשרה שנות ניהול החלטתי לעזוב את בית הספר ולצאת לדרך חדשה . יצאתי להתמודדות פוליטית על ראשות עיריית בית שמש . להיות איש חינוך זה להיות במסע תמידי , מסע אל נפשו של התלמיד , מסע אל החברה הישראלית , אבל יותר מכול זהו מסע אל עצמך . במסע זה יש הרבה טיפוס הרים , ירידה לעמקים , מבט אל נופים מדהימים . לרגע יש תחושה שבמסע מצאת מכרה זהב וברגע אחר , בלי מ שׂ ים , נכנסת אל תוך ביצה טובענית . לעתים במהלך המסע אתה מחליט לסטות קצת מהשביל ו "לחשב מסלול מחדש " אל נתיב נכון יותר , מתאים יותר . לפעמים אתה בוחר דווקא בשביל עם הקוצים כי הוא מוביל לאתר יפה יותר , לפעמים אתה מחליט שאין לכך הצדקה , אבל יש רגעים שבהם אחרי טיפוס קשה , זיעה והיתמכות בחבלים , אתה מגיע למקום שבו אתה נושם אוויר פסגות ואומר : בשביל הרגע הזה הכול היה שווה ומוצדק . כזה היה הרגע בשבילי שבו קיבלתי מסרון מישראל אבוקסיס שבו כתב לי : " סיימתי מסלול בשריון , ואני מבטיח לך שלא אאכזב ואמשיך עד הסוף . " או הרגע שבו אורי סוויסה שלמד שש שנים אצלנו על קביים , סיים תעודת בגרות וכן מסלול שירות קרבי ביחידת דובר צה " ל , ובהמשך התקשר להגיד...  To the book