|
|
מורה - זלדה דיברה כה בשקט , עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק אלא היה הכרח לרכון לפנים אל שולחנותינו . היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף , מן הבוקר עד הצהריים , כי חששנו לאבד מילה : כל מה שדיברה מורה - זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי . כאילו למדנו אצלה שפה חדשה , לא רחוקה מאוד מן העברית ואף - על - פי - כן שונה וצובטת - לב : להרים היא קראה לפעמים הררים . לכוכבים - כוכבי שמים . התהום היתה תהום רבה והעצים נקראו אילנות , אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד בשמו . אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה , היתה מורה - זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש : תסתכלו נא כולכם , הנה יש כאן ילד שטוף - אור . אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ , היתה מורה - זלדה מבארת לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי - השינה שלו , כך אסור להאשים את נועה בנדודי - הע ֵר וּ ת הפוקדים אותה לפעמים . ללעג , לכל לעג שהוא , קראה מורה - זלדה בשם רעל . לשקר קראה נפילה או שבירה . לעצלות קראה בשם עופרת . לרכילות - עיני הבשר . הגאווה נקראה אצלה חורכת - כנפיים והוויתור , גם ויתור קטנטן , ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי ...
To the book |
|
|