|
|
הסתלקותו של רב עשתה רושם גדול . הגמרא מתארת באופן ציורי את הריקנות שחשו תלמידיו בהיעדרו : כי נח נפשיה דרב , אזלו תלמידיו בתריה . כי הדרי , אמרי : ניזיל וניכול לחמא אנהר דנק . בתר דכרכי יתבי וקא מיבעיא להו : הסבו דוקא תנן , אבל ישבו - לא , או דילמא כיון דאמרי ניזיל וניכול ריפתא בדוכתא פלניתא - כי הסבו דמי ? לא הוה בידייהו . קם רב אדא בר אהבה , אהדר קרעיה לאחוריה וקרע קריעה אחרינא . אמר : נח נפשיה דרב וברכת מזונא לא גמרינן ! ( ברכות מב ע " ב ) . תרגום : כאשר נפטר רב , הלכו תלמידיו אחרי מיטתו . כאשר חזרו , אמרו : נלך ונאכל לחם על נהר דנק . לאחר שאכלו , ישבו ושאלו : האם " הסבו " דווקא נאמר במשנה , אבל " ישבו " - לא , או שמא כיוון שאמרו : " נלך ונאכל לחם במקום פלוני " - נחשב הדבר כמו הסבה ? לא הייתה בידם תשובה . עמד רב אדא בר אהבה , הפך את הבגד הקרוע מההלוויה וקרע קריעה נוספת . אמר : רב נפטר ואת דיני ברכת המזון לא למדנו . תלמידיו של רב חשים יתמות עמוקה . הם יושבים לאכול לחם מיד אחרי ההלוויה ומגלים מיד את החור שנפער בעולמם . הם זוכרים את המשנה הקובעת שכאשר כמה אנשים אוכלים יחד אחד יכול לברך ...
To the book |
|
|