“שואה שלנו״: דילמות של טיפוח-יתר

הקריאה לשכחה נדחתה לחלוטין ו " זכתה " לתגובה הפוכה . השימוש העודף בשואה בישראל הפך את האסון מאירוע נורא ורב - ממדי , המעלה סוגיות סבוכות , אוניברסליות ופרטיקולריות כאחת , והקשור בקשרים מורכבים לאנושיות ולישראליות , לאירוע שקרה " לנו " כיהודים , שפוטנציאלית עלול לקרות " כאן " אם לא נעמוד מול אויבינו הנוכחיים ונעשה הכול על מנת למנוע את הישנותו . כך הופכת השואה לבסיס הזיכרון הקולקטיבי ומתעבה לכדי היסטוריה מכוננת , טרגית , היסטוריה שמעניקה זכויות ושופטת את הקיום היהודי - ישראלי בהווה ובעתיד . היא מונחלת לדורות הבאים על ידי מערכת החינוך וסוכני חברות אחרים כסוג של " עבר מתמשך " , הן כלקח המראה מה עלול לקרות לעם ללא ריבונות , הן כמכנה משותף המחליף את הממלכתיות הציונית הישנה והשחוקה . עיון בפרוטוקולים של ועדות החינוך של הכנסת מצביע על כוונה מפורשת של הרחבת העיסוק בשואה . בישיבת הוועדה שנערכה בדצמבר 1999 ב " יד ושם " לרגל חנוכת בית הספר להוראת השואה במוזיאון , נאמר : " הוועדה קובעת כי על משרד החינוך והתרבות לדון בדרכים להגברת לימודי השואה , הואיל והשואה הינה מרכיב חינוכי חיוני בעיצוב הזהות היהו...  To the book