מאי-ודאות לאמון אקטיבי: אלתור, עצמי וסולידריות חברתית

מרץ : 2004 התלמידות מתבקשות לשחרר את האיברים , " לתת אותם " , כפי שאומרת שרון , לבנות זוגן , באמצעות אלתור . אין מוזיקה . חלקן שקטות וקשובות , חלקן מצחקקות , כמה מהן מדברות בשקט , או לוחשות הוראות לבת הזוג בתרגיל : שחררי , הרימי . הן נוגעות זו בזו , מטלטלות טלטולים עדינים את איברי הגוף , ונענות להנחייתה של המורה : " להתמסר לכוח הכובד . לשכב ולהקשיב לגוף , להרגיש מה קרה ולתת לגוף לעבד את החוויה " . עתה הן מתבקשות לתת את כל משקל הגוף אחת כנגד השנייה . לא נאמר איך . הן משעינות את המשקל של גופן זו על זו תוך כדי תנועה . נעות בין מצבי גוף שונים , בודקות תוך כדי תנועה את התחושה והמשמעות במסירת משקל גופן לגוף אחר . הן שוכבות זו על זו , בטן לבטן , ראש לראש . שוהות לזמן קצר או ארוך , וממשיכות . אני מבחינה שלעיתים הן נתקלות בקשיים שונים , והן נאבקות עם התנועה , מחפשות את הקלות והשטף שבנתינת המשקל . ההנחיה שלהן היא לנוע כל הזמן תוך נתינת משקל גוף אחת לחברתה . זה נמשך זמן מה . עיניהן עצומות , דרך הגוף שלהן הן מקשיבות לגוף בנות זוגן . הן מדברות ביניהן מעט מאוד . בהמשך , על פי הנחיה , הן הולכות בחדר ...  To the book