פרק שישי השורדים והממסד הישראלי

כידוע , ישראל הוקמה כמדינתם של היהודים ולא כמדינת כל האזרחים שחיו בה מאז . 1948 על כן , המתח בין שאיפתה להיות דמוקרטית לבין היותה בראש ובראשונה מדינה יהודית מובנה בעצם הגדרתה . הטוב הציבורי נקבע מתוקף היות המדינה ציונית ויהודית , והיעדר חוקה או אפילו מגילת זכויות אזרחית הותיר את אזרחיה הלא יהודים ( בעיקר פלסטינים ) תלויים בחסדי הרוב הציוני . אמנם הכרזת העצמאות , המבססת את יהדותה של המדינה , מבטיחה שוויון אזרחי וייצוג הולם גם לתושבים הערבים הבוחרים לחיות בה בשלום , אך הבטחה זו לא תורגמה למעשים . כפי שראינו בפרקים הקודמים , שאיפתה של ישראל בשנותיה הראשונות הייתה להיפטר מתושביה הערבים ככל האפשר . זכויותיהם הבסיסיות של הערבים ששרדו במדינה - לחירות , לרכוש , לתנועה ולפרנסה - נרמסו , והם היו נתונים לחסדיהם של מושלים צבאיים כול יכולים . לאחר שמאות כפרים וערים נכבשו וחרבו , נותרו רק שרידים מעטים של האוכלוסייה הפלסטינית מחוץ לאזור חיפה והגליל . גם אלפי השורדים במרכז הארץ , בערים חשובות כמו יפו , לוד ורמלה , מצאו את עצמם נתונים לחסדי הממשל הצבאי וכפופים למדיניותו הנוקשה . הממשל הצבאי הוקם רשמית ...  To the book