|
|
תמיד ידעתי שיום אחד אעז להישיר מבט ולפגוש את בדידותי הבסיסית . לא פעם תהיתי כמה זמן יחלוף ומתי אתחיל לכתוב עליה . גם עכשיו , משהחלטתי לעשות זאת , נאבקתי עם עצמי שבועות ולא מצאתי את ' הרגע הנכון ' . והנה , עכשיו זה קורה . אני מתבונן בעצמי , ויותר מכל תוהה מדוע לא עשיתי זאת עד כה . יום קר , גשום וקודר בינואר . אני ברכבת דרומה . הגשם מכה בקרון הרכבת המהירה לבאר שבע ואני פוגש את עצמי של פעם , ילד קטן בדרום אפריקה . בדידותי היתה אז ' חברה ' קבועה . לא אפרט כאן את כל נסיבות חיי דאז , אבל אכיר בכך שהבדידות היתה חלק חשוב בהם . בצד הכרה זו , איני שוכח שתחושות העצבות והנטישה האלו , ידידותיי המיוחדות , העניקו לי גם כח ומטרה . תחושות הבדידות הראשונות העולות במוחי היום קשורות לחוויה מוקדמת מאוד בחיי : יום אחד השאירה אותי אמי לבד עם העוזרת ה ' צבעונית ' ( היו אלה ימי האפרטהייד העצובים בדרום אפריקה ) . אני נזכר ביום הזה , ואל הזיכרון מתלווה לפתע מנגינת השיר " וולס טנסי " . הייתי בן ארבע בערך , ובכל פעם שאמי יצאה לעבודה הרגשתי בודד , עצוב ונטוש מאוד . רק עכשיו , מפרספקטיבת הזמן שחלף , אני מבין שלא היי...
To the book |
|
|