פרק רביעי דו-קוטבית: פולשת ונוטשת

עצמן ורווחתן דרך הילד ( עדה של אלונה קמחי , למשל ) , דולי פולשת אל גופו של בן " למענו " , כדי לחסנו ולהכינו לחיים . מה שאפשר היה לקרוא בהקשר אחר כטירוף מוחלט , וקסטל - בלום אכן מאפשרת לנו לקרוא זאת כך נוכח אשפוזה של דולי בבית משוגעים , יש לקרוא כאן כהפנמה מלאה , קיצונית עד טירוף אך בעלת היגיון משל עצמה , של הדרישות הפרדוקסליות מן האם . כיוון שדולי מוצגת כרופאה , המודאגת עד אימה ממחלות פיזיות , וכיוון שתפקידה המרכזי של אם בשנים הראשונות של התינוק הוא " שימור החיים " במונחיה של שרה רודיק , כלומר , הזנה והגנה פיזית , לוקח לקוראים זמן מה לשים לב לכך שהיא מתעלמת בנחישות מתפקיד האם כמעניקת הגנה נפשית או רגשית . דולי היא סוכנת חיברות מושלמת , גם אם הדבר קורה כביכול מבלי משים : היא חורטת את מפת ארץ ישראל על גבו של בן , לכאורה רק כדי שלא לחזור ולנתחו , אך כך למעשה מכינה אותו ל "בית הספר לספנות ברוטלית " שאליו הוא מתגייס לקראת סופו של הרומן . כלומר , תפקידה המנטלי של האם זוכה פה להתעלמות כמעט מוחלטת - אין טעם ללמד אותו לדבר , כי אין טעם שיאמר " אמא " ; כל מה שילד צריך ללמוד זה לשרוד ולהחזיק מעמד...  To the book