י. לשון המגילה

לשון המגילה היא בעיקרה הלשון המקראית הקלאסית , לשון הבית הראשון , אך יש בה כבר כמה סממנים של לשון המקרא המאוחרת , והרי כמה דוגמאות ללשון זו : ( 1 ) אין במגילה יצוג לכינוי הגוף " אנכי " אלא ל " אני " בלבד ( א , פסוקים טז , כא ; ג , פסוקים א , סג ) , שהוא כינוי האופייני ללשון המאוחרת . ( 2 ) צורת הריבוי " חסדים " במקום " חסד " אף היא מאוחרת : " חסדי ה '" ( ג , כב ) . ( 3 ) המילה " קימה " ( בצירוף " שבתם וקימתם " [ ג , סג ]) היא יחידאית ומופיעה גם בלשון חז " ל ( כגון תוספתא מגילה ג , ד ) . בדרך כלל מבטא המקרא את הצירוף בין יש " ב לקו " ם באמצעות צורות מקור , כגון : " אתה ידעת שבתי וקומי " ( תהילים קלט , ב ) . ( 4 ) הפועל הל " ך בפיעל תחת קל , " שועלים הילכו בו " ( ה , יח ) , הוא מאוחר , והוא המקובל בכתבי כת קומראן , בחיבורו של בן סירא ובלשון חז " ל . ( 5 ) הצורות בנו " ן סופית : " שוממין " ( א , ד [ אך ראו " שוממים " , שם פסוק טז ]) ו " תנין " ( ד , ג [ זה הכתיב ]) אופייניות להשפעה הארמית אשר תפשה אט אט את מקומה של העברית כשפת דיבור . ( 6 ) הפועל סב " ל ( " עוונותיהם סבלנו " [ ה , ז ]) מק...  To the book