מדינת ישראל , מכוח הגדרתה החוקתית הכפולה כמדינה יהודית ומדינה דמוקרטית , שייכת לשתי מסורות גדולות : המסורת היהודית , שבה היא בבחינת החרוז האחרון בשרשרת ארוכה של מופעים ציבוריים יהודיים במרוצת הדורות ( חברה שבטית , ממלכה , קהילות בגלות וכיוצא באלה ); והמסורת הדמוקרטית , שבמסגרתה היא חלק ממשפחה חשובה של מופעים פוליטיים וחברתיים עכשוויים ( המדינות הדמוקרטיות הלובשות צורות שונות כגון מדינות לאום , מדינות רב – לאומיות או מדינות של כלל אזרחיהן ) . הקיום בצלן של שתי המסורות גם יחד הופך את מדינת ישראל לייחודית בתוך כל אחת מהשתיים : מצד אחד מדינת ישראל היא ההתארגנות הדמוקרטית הפוליטית הראשונה בתולדות היהדות ; ומן הצד האחר המדינה היא ההתארגנות היהודית הראשונה בתולדותיהן של התרבות והמסורת הדמוקרטיות . הייחוד הכפול של המדינה , הן בציר הדיאכרוני היהודי והן בציר הסינכרוני הדמוקרטי , הוא הרקע המסביר את הקושי של היהודים בישראל במפגשם עם המדינה . החידוש הגדול שבמדינה יהודית ודמוקרטית מקשה עלינו להבין את מהותו העקרונית של השילוב ולברר את תכניו הספציפיים . מתי המעט המבקשים להגדיר לעצמם את המשמעות של המחו...
To the book