[ב] קריאות ומעידה המחווה והדיאלקטיקה של הטאקט

במילים אחרות , המחווה בהכרח מאירה באור ביקורתי את אידיאל הפעולה הפוליטי והחברתי שמצאנו אצל ארנדט . הגלישה מן הפעולה אל המחווה היא מעבר מהתכוונות לאוטומטיות – היא מסמנת את בואה של " טכנו – קרטיה” חדשה . מחוות קריאו ׄ ת – בקריאה פיזיונומית נוסח המאה השמונה – עשרה – העידו על קיום מתמשך של סובייקט . אם מפרשים את המעידה כמשבר המחווה ( הנפילה מן הפעולה אל המחווה כאופן מסוים של חוויה גופנית ) , עומדות בפנינו שתי אפשרויות . האחת – לקרוא את המחווה בניגוד לכוונה הגלויה , בתור פרפרקסיס ; האחרת – להידרש לאפשרות של אבדן המחווה – הגוף המתוסבך והעוויתי – תהליך שמגלם את ההגמוניה של החברתי בשיבה אל הסומטי . כמו כן , אם נראה בעיסוק הכפייתי של המאה התשע – עשרה במחווה ובמבנה שלה ביטוי לחרדה מאבדן האפשרות לקרוא סובייקטים ולהבנות אותם מתוך סימניהם , נצטרך לשאול גם מה מלמדת העובדה שהתפיסה הפרפרקטית והאנטי – התכוונותית של המחווה חזרה והשתעבדה , במסגרת התיאוריה הפרוידיאנית , למערכת של קריאות ושל פרשנות . מה ההבדל בין התובנה של ברגסון כי " להיגרר , מתוך חוסר גמישות או מתוך מהירות מתמדת , ולומר דברים שלא היה רצו...  To the book