|
|
איזדורה דנקן – האישה והאגדה גם יחד – מצאה עצמה בחוסר התאמה עם המולדת שלה בשעתה האחרונה . היא התקבלה בעוינות , לא רק מכיוון שגוף האומה שלה נתפס כממריד בעיני הציבור האנטי – קומוניסטי , אלא גם מכיוון שהגוף הרוקד שלה נחשב מיושן בעיני האוונגרד לאחר המלחמה , ומכיוון שגוף האישה שלה לא יצר תהודה עם התרבות רודפת הנעורים ותאבת ההנאות של נערות הפלאפר ושל הנערות של זיגפלד . סול יורוק מתאר אותה בתור " הרה , האלה המלכה , הבשלה במלוא חמוקי בגרותה , שצללי הדמדומים כבר מעיבים על פניה . ” לאחר שעזבה את אמריקה , המשיכו העיתונים לדווח על חייה של דנקן באירופה , וכיסו את הצרות הכלכליות שלה , את מעללי הנישואין שלה , את המחאה שלה נגד ההוצאה להורג בכיסא החשמלי של סאקו וונצטי , ואפילו את ניסיון ההתאבדות מעורר הרחמים שלה . היא סיפקה כותרות טובות – יצור משונה , שאת חייו הצבעוניים אפשר לעבד לחומרים בידוריים ולידיעות מרעישות . בתצלומים היא כבר לא הוצגה במלוא גופה , כרקדנית , תחת זאת , הוצגו רק פניה – הקוד העיתונאי חסר הגשמיות לסלבריטי . דנקן כבר לא הייתה " אמנית ” , כי אם " אישיות ” גרידא . בשנות העשרים , כבר הייתה...
To the book |
|
|