ארבעה חודשים חולפים . מרדית חסכה די והותר כדי לנסוע . הבוס שלה מצטער , אך מאחל לה כל טוב , היא משכירה את דירתה ואורזת את תרמילה . היא בוחרת להתעלם מהתחושה הכבדה בחזה כשהיא עולה לטיסה לבנגקוק , נקודת ההתחלה של שנת החופש שלה . היא מתחילה את הטיול , פוגשת אנשים מדהימים , מתענגת על מקומות יפהפיים ונהנית מהתנסות בתרבויות חדשות . אבל בלילה , לבדה בהוסטלים , היא נאלצת להודות שהיא מרגישה בודדה . אותו חופש מלא חיים שמצאה בעולם הרחב לפני חמש - עשרה שנה כבר לא נמצא פה . לו היתה כנה עם עצמה היתה שמה לב שבמקום להיות חופשייה היא בעצם מדוכאת . היא חווה את ההרפתקה הזאת כאילו היתה מאחורי חלון זכוכית , מוטרדת מגעגועים למשהו מעורפל . יום אחד היא יושבת על החוף בגולד קוסט שבאוסטרליה ומסוגלת לחשוב רק על האפשרויות הנרחבות שהרגישה כשהיתה במחיצת דייוויד . ניסיונות החיזור שלו חדלו לפני חודשים , אבל בבטנה עדיין בוערת גחלת הפוטנציאל . " מרדית , " היא מכריזה באוזני עצמה , " אנחנו נוסעות הביתה ! " אמרה ועשתה . ארזה והזמינה כרטיס לכיוון אחד . הערפל הדיכאוני מתחיל מיד להתפוגג . היא חשה בהבהוב של ההתלהבות הנמרצת שחשה ...
To the book