הסרט, הספר, האמן

[ במקום התנצלות ] בזמן שאני נחבטת במילים ומעמידה אותן למול האור כמו שבודקים שטר או צילום נגטיב , כדי לבדוק את מהימנותן , ומנסה להעלות בעיני רוחי את דמותו החיה של האמן , שאינו חדל לרגע מקיומו , על רבבות מהלכי הדם והלב והמוח והעצבים שבקצות האצבעות ; בזמן שהמילים מנסות לנשום איתו ; בזמן שאני קודחת במעמקי זיכרוני , בניסיון לדלות תנועה ומשך ואוויר מתוך המחוות ומתוך הפנים המבליחות לרגע , ומתוך הצלילים שגרים בקונכיות של אוזני ושל מוחי – הנה מופיעה המצאת המאה , ולא צריך לזכור ולא צריך להעלות באוב , כי הכול מופיע כעת בדימוי נע – ראי – נוע קראו לזה בעבר , וקול – נוע אחר כך . והנה הכול חי לכאורה , והנה דמותו של האמן גם בילדותו , ואין עוד צורך במילים , אלא יש דימוי דו – ממדי הנראה תלת – ממדי , ויש צילומי תקריב הבוחנים לב וכליות , ואין עוד צורך במילים . אך הריקוד הבן – זונה , שתמיד נראה טוב וחסר פשר בצילום מקצועי בשלוש מצלמות , ושתמיד חומק , חסר ריח , ונראה מזוויות שרק עין הצלם שזפה אותן , נותר יפהפה וחשוף , עודנו אילם . למילים אין צבע . אומרים " אדום ” , ואלפי גווני אדום עולים . ו " רגל ” היא רגל ...  To the book