החור

[ חזרה , אביב 2013 ] החור זה מקום ממשי השקט והנתינה המוחלטת של כולם . עובדי במה נועצים מסמרים במבנה הכניסה לאולם , והריכוז כה גדול , שאף – אחד אינו מבקש שקט , כי דפיקות פטיש הכרחיות עכשיו , ומסווגים אותן במוח כלא – שייכות או אולי כן שייכות . ואין שום עדות , אפילו לא זעירה ביותר , לעייפות או לטענות כאשר חוזרים על אותו הקטע שוב ושוב כי צריך לעשות תיקון בתאורה . היום , כאשר הגברים גלשו מהגריד העליון ונתלו בזרועותיהם האמיצות , עד שאחד מהם נשר מטה כפרי בשל , חשבתי על נפילים שבאו לבקר בארץ , ועל מלאכים , וההמשך מיד נעשה ספרותי . ארי נקמורה יורדת ראשונה מאשכול הבנות האורבות למעלה , מתחמקת כמו צלופח , בלתי אפשרית לתפיסה , ולא ברור אם אנחנו עכשיו במעמקים או במרומי השמים , ומי יתפוס אותך כאשר תיפול מקצה העולם ? איך תדע כשתזנק אל האוויר הריק שבאמצע המעוף תתפוס אותך קבוצה החרדה לגורלך , שוב ושוב , גם אם תנסה להתחכם לה ותשליך את עצמך ממקום אחר ? רגעים נדירים של קפיאה במקום כמו נותנים לדם לחזור למקומו בציפייה למה שיבוא אחר כך . הפסקול משמיע מוזיקת בארוק ערבה , שכמו הונחה על שכבה מאיימת של נהמה מבשרת...  To the book