הורה

[ 2010 ] מוקדש לצופיה נהרין ( אוהד : מגיע לה ) הורה הוא השם הכי ישראלי לריקוד – שהוא יותר מריקוד – כמעט חגיגת הציונות והביחד ואיבוד הפרט והשמחה וה "למרות הכול ” . אז מה הקשר לזה ולריקוד המורכב שנהרין יצר בשם זה ? זו שאלה , והמחול , שהוא ריכוז של יופי מתחילתו ועד סופו , מציג שאלה למן הרגע הראשון שהאור עולה . בתוך מסגרת רבועה , בין קירות ירוקים על ספסל מעוצב , יושבים הרקדנים בבגדים שחורים קצרים ומביטים בקהל בשקט . אז הם קמים , ובהושטת זרוע הצדה , הופכים לצלליות חסרות שם , מפוסלות , רמז למשהו גורלי . משם והלאה הם הופכים ליחידים , כל אחד רוקד את הריקוד שלו , ממציא לעצמו חלל שטרם עוצב . התאורה של במבי , מקורית , חכמה ומעודנת , יכולה להיות מפתח מסוים למתרחש : האור הרך , האור החזק חסר הצלליות , האור שמנחם לקראת הסוף . מדי פעם עוצרת הקבוצה באמצע התנועה , קופאת , קלידוסקופ עשיר של אפשרויות תנועה שנקטעו , והלב מחסיר פעימה כמו הזמן שחסר , כי זה יפה כל כך , כי העצירה היא מקום למחשבה , לשאלה . התנועה סבוכה , מלאה שינויי כיוון , כאילו הומצא עוד ממד בחלל . מהירויות שיא , ביצועים מפתיעים , וירטואוזיים...  To the book