מיתוס השכינה הנפולה מהווה תמונת תשתית עמוקה לתפיסת הגלות אשר חלחלה והתעצמה לאורך הדורות . סיפור הנפילה וההקמה המובטחת בעקבותיה מעורר , מצד אחד , את חרדת הנטישה העמוקה של העם , ומצד שני הוא מקור לתקווה המתקיימת לאורך שנים ולנאמנות עם חילופי העתים . שורשיו של מיתוס זה , כפי שראינו , נעוצים בתמונות המקראיות של בת ציון הנפולה , בזיהוי המורחב של השכינה עם בית המקדש אשר חורבנו מסמל את נפילתה , בתפיסת נוכחות השכינה כאן בארץ ובזיהויה עם הרגליים האלוהיות , ובתפיסה הזוהרית של השכינה כפגומה וחסרה . חוקר הקבלה אליוט וולפסון עסק בדימוי ׳רגלי האל׳ במאמר שבו הוא מתחקה אחר גלגולו של המוטיב למן ספרות המקרא ועד לספרות הקבלית המאוחרת . לדבריו , רגלי האל במקרא הן ביטוי תאופני הבא לציין את התגלותו של האל בעולם , ובפרט את התגלות מידות הדין והצדק . בספרות הקבלית וולפסון מזהה את רגלי האל בעיקר עם איבר הברית . הוא מזכיר כי הרגליים הן גם דימוי נשי , אך דימוי זה אינו עומד בפני עצמו אלא נקשר לדעתו לגופו של האל הזכר . לעומת זאת , מחקרנו על דימוי הרגליים מוביל למסקנות שונות , ועל פיהן השכינה מתוארת לא רק כרגליו של ...
To the book