רגלי השכינה – ממיתוס לריטואל, בין דרשה למציאות

לסיום , אבקש להעלות היבט נוסף ולבחון את יישומן של הדרשות והשפעותיהן על מציאות חייהם של המקובלים . ראינו כי תיקוני הזוהר מציע לפנינו פיתוח מעניין של מיתוס השכינה הנפולה וכנסת ישראל החיגרת , אך גם המלצה , ואולי אף עדות , לאתוס אשר צומח ממיתוס זה . על התעניינותו העמוקה של בעל התיקונים בשכינה , על האקוטיות שבה הוא קורא לטפל בה , ועל מרכזיותם של הנדודים עם השכינה בתפיסת הגלות שלו , כבר עמדנו בהרחבה בשער השני . בשער הנוכחי הוספנו והצבענו על הדגשים התאורגיים והריטואליים הרווחים בכתיבתו . עיון במופעיו של מיתוס השכינה הנפולה בדרשותיו מעלה כי מיתוס זה נוכח דרכא לאתייחדא דכר ונוקבא בקירוב בשר , ודא דבוקא ( נ״א קורבא ) דיחודא דלעילא , דלא יהיה דבר חוצץ , ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין , דכד ברנש מצלי ומייחד קודשא בריך הוא בשכינתיה , דלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר , שכינתיה ... דלא יעביד פירוד וקיצוץ ... ורזא דמילה ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו , ערומים בקרוב בשרא בלא לבושא כלל , ובההוא זמנא דקודשא בריך הוא ושכינתיה כחדא בלא לבושא כלל אתמר בה ׳ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך׳ . ( תרגום ...  To the book