|
|
המקובל מזדהה עם השכינה ועם מצבה הקשה בגלות . הוא מחקה את השכינה חסרת הרגליים , הוא דל , נודד וחיגר כמוה . סיפורו של ׳בעל הקבין׳ מהווה מודל מובהק לעיקרון זה , באמרו ׳ואנן בהאי ארעא כולהו אזלין בעלי קבין׳ , כביטוי של הזדהות עם מצבה של השכינה . פגימות , ופגימות גופנית בפרט , כעניין המקשר בין השכינה לבין הצדיקים , מופיעה כבר בזוהר , כפי שראינו בשער השני . 2 שם נאמר כי אלה שנולדו בסימן פגימותה של הלבנה פגומים בנפש אך גם בגוף : ׳רזא דמילה שריין כגוונא דלעילא גופה אתפגים׳ . 3 אך כפי שנוכחנו , בדרשותיו של בעל התיקונים המקובל נדרש באופן מעשי ויזום לממש פגימות זו ולא רק לשקפה באופן סביל , עניין שעסקנו בו בהרחבה בתיאור אידאל הנדודים היונק אף הוא מעיקרון זה . בדגם זה , חיקוי פיזי סימבולי של חיגרותה וחולשתה של השכינה מצוי במרכז . על העניין שבעל התיקונים מגלה בחיקוי השכינה ובמצבה העלוב נוכל ללמוד גם ממנהגי תפילה אשר להם הוא קושר משמעות תאורגית דומה – בהתייחסות לדימוי השכינה כענייה ודלה . לדוגמה : ההתעטפות בטלית , המחקה את השכינה העטופה כעני , וההשתחוויה בתפילה הבאה לחקות את עמידתו השחוחה של העני , ה...
To the book |
|
|