הרחת בשמים וגם נטילת ידי הכוהנים במים מבושמים הן שני מנהגים מאוחרים יחסית הנזכרים בספרות ההלכה מהמאה ה 16 ואילך . עם זאת , הפכו שני האחרונים חלק בלתי נפרד מסדר היום בחלק מקהילות ישראל . להרחה של בשמים במהלך היום הוצעו טעמים מספר : השלמת מאה ברכות , הקלה על הצום , וכן טעמים הגותיים שונים שמקורם בייחודו של הריח בעולם הרוח היהודי . יש אמנם פוסקי הלכה שהתנגדו באופן עקרוני להרחת בשמים בטענה שעינוי היום כולל גם את הנשמה , ברם גברה דעתם של הסבורים כי העינוי נוגע לדברים גשמיים , בעוד שהריח שהוא רוחני חשוב להדגישו ביום זה . לסיבת הנטילה של ידי הכוהנים במי בושם אין בידינו טעם ברור . ייתכן שהוא בא להבליט את עבודת הכוהנים בבית המקדש , פולחן החסר לצביונו של יום הכיפורים ולכפרה על עוונות ישראל . מנהג זה עורר בעיות מספר , כגון חשש מהולדת ריח ומסיכת הגוף , ברם רבים מהפוסקים אישרוהו . 51 שם , עמ׳ . 77 52 השווה בית יוסף , או״ח , סימן קלא , אות א : ״משימין ביום הכפורים עשבים בבית הכנסת לכסות הרצפה משום דנופלים על פניהם כשאומרים והכהנים והעם״ . 53 על ״ריח שדה״ המסמל את גן עדן ראה בראשית רבה ( וילנא ) פרש...
To the book