הבאת מוגמר לסעודה בספרות הבתר־תלמודית

מתקבל הרושם כי הבאת מוגמר אל הסעודה החגיגית בתקופת המשנה והתלמוד הייתה נוהג רווח ומקובל , בעיקר בקרב עשירים ובעלי יכולת . השאלה המתעוררת היא האם ועד כמה הוא היה נפוץ גם בתקופות מאוחרות יותר ? הרושם שלי הוא שהנוהג הלך ונסוג , אם כי עדיין ישנם מקורות המצביעים על המשכו . לצורך העניין אציג כמה דוגמאות ספוראדיות מאזורים שונים ומתקופות שונות . נושא זה דורש בדיקה מקיפה ומעמיקה יותר , שכן יש לבדוק את התופעה התרבותית בכל מיני קהילות ומרכזים יהודיים , ולא אוכל במסגרת זו להאריך בכך . רבי אברהם בן יצחק מנרבונה ( דרום צרפת , המאה ה , ( 12 מחבר ״ספר האשכול״ , מונה את ברכת המוגמר בין מאה הברכות שחייב אדם לברך כל יום . השאלה המתעוררת היא האם הלכה זו משקפת מציאות יומיומית בפרובאנס של ימי הביניים . בהנחה שצמחי קטורת היו בעיקר בשמים טרופיים יקרים , קשה להניח שניתן היה להקטירם בכל יום אלא בעיקר בסעודות חגיגיות . עדות להבאת מוגמר בסיומן של סעודות גדולות מופיעה ברישומי המסע של משה בן אליהו הקראי מקרים . בהיותו בדמשק בחודש שבט בשנת 1655 הוזמן לסעודה שמשתתפים בה נכבדים רבים מבני העיר ומחוצה לה . את התנהלותה ...  To the book