קאנט: ארבעת היסודות של משפט הטעם

עמנואל קאנט טען שהאסתטיקה מותנית בקיומו של סובייקט . בעקבותיו תפס המונח ״אמנות גבוהה״ את מרכז הבמה בדיוני האסתטיקה המחקרית , בנפרד מן האמנות הפופולרית , וכן התבססה ההפרדה בין הטוב ליפה . לאחר קאנט לא ניתן היה עוד לדון באסתטי בנשימה אחת עם המוסרי ועם הקוגניטיבי , וכן נדחקו לשוליים ההיבטים האסתטיים של התרבות שאינם משתייכים לאמנות הגבוהה . השפעתו הכבירה של קאנט על האסתטיקה נושאת בקרבה את צלו הארוך של המונח ״היעדר אינטרס״ . שיפוט הטעם שלו מושפע מהתאוריות הבריטיות שקדמו לו , אך בשונה מהן הוא טוען כי על השיפוטים להיות סינגולריים ולעולם לא הכללות . כמו כן הוא טוען כי שיפוטי טעם הם א פריוריים , ולכן אינם יכולים להתאשר בחקירה פסיכולוגית . בבסיס האפיסטמולוגיה והמטפיזיקה של קאנט קיימת הבחנה בין חישה והבנה חושית לבין הבנה . הבנה חושית היא בגדר יכולת פסיבית שבה האדם מושפע מדברים באמצעות קליטת גירויים , אך ברמת החשיבה ואף ברמת ההתנסות השפעה זו אינה בעלת משמעות . לעומת זאת ההבנה אינה חושית אלא מתבססת על מושגים כלליים ולא על אינטואיציות פרטיות . ניסיון יום יומי נוצר מסינתזה של שני הכוחות הללו : חומרי ...  To the book