|
|
על מנת לחדד את פשר טענתי על אודות מרכזיותו של ההווה במפעלם של החכמים , ברצוני לציין ממד של נושא הזמן והזמניות במערכת ההלכתית שאליו לא אתייחס . לרוב , כאשר הספרות המחקרית מתמודדת עם יחסם של חכמי ההלכה לזמן – ובייחוד למקום המרכזי של ההווה – בהתהוות ההלכה , המבט מופנה להווה בתור נקודת האחיזה של הפעולה החקיקתית הרבנית , כפי שמשתקף במושגים כגון ' הוראת שעה ' , ' למגדר מלתא ' ( לעשות גדר ) , ' צורך השעה ' וכדומה . משותפת לכל מעשי החקיקה הנה ההתניה כי החכמים חוקקים על פי נסיבותיה המיוחדות של שעה זו ( ' השעה צריכה לכך ' ) – ולא מתוך רצון לקבוע ' הלכה לדורות ' . מבחינה משפטית גרידא , חקיקה זו נובעת מהצורך של מערכת המשפט להבטיח את המשך קיומהּ : לאור מצב שמאיים על הלכה מסוימת או אף על המערכת כולה , החכמים נוטלים את הסמכות להתקין תקנה או לחוקק חוק . יחד עם זאת , בו בזמן שהם נוטלים סמכות , הם מסתייגים ממנה בתוך מעשה החקיקה גופו על ידי הגבלת תוקפו לפרק זמן מסוים ( ' הוראת השעה ' וכו ' ) . אין בין מובן זה של מושג ' השעה ' , המתייחס להווה כגורם המטיל מגבלה על מעשה החקיקה , לבין משנת רוזנצווייג , כדי ל...
To the book |
|
|