|
|
כפי שראינו , אותה דעת מתחילה מן היחיד , מעצם קיומו , מעצם היותו ' משהו ' – דבר שהתגלה אל מול איום המוות . זאת , בניגוד עמוק לפילוסופיה האידאליסטית שאינה מייחסת חשיבות פילוסופית – קיומית ליחיד באשר הוא . את הנקודה הזו ראינו בהקשרהּ האנושי : היחיד שאינו מוכן להשלים עם מותו זעק לשווא מול התעלמותה של הפילוסופיה מעובדתיותו . כן הדבר ביחסו של האידאליזם כלפי כל דבר ' יחידי ' בעולם . לפי התפיסה המכוננת של האידאליזם , הלוגוס של העולם – המבנה הקבוע והלוגי שלו – הוא היחידה הבסיסית ביותר , ואילו אותם הפריטים היחידים אשר מתאגדים למין מסוים הנם , כשלעצמם , חסרי משמעות . חשיבותם נגזרת אך ורק מהיותם נציגים וביטויים של המין : ' התופעה ( die Erscheinung ) הייתה המטרד של האידאליזם , וכן של כל הפילוסופיה למן פרמנידס ועד הגל . האידאליזם לא היה רשאי לתפוס אותה כ " ספונטנית " , שכן לוּ היה עושה זאת , הוא היה מתכחש ליכולת – כל של הלוגוס . על כן הוא אף פעם לא עשה עמה [ התופעה ] צדק , והוא נאלץ לתרץ את השפע המבעבע ככאוס של הנתון ( des י . ' ( Gegebenen לעומת תפיסה זו , הדעת אשר מכירה בבריאה מתייחסת ל ' תופעה ' ...
To the book |
|
|